קחו למשל את ה־Roll Up.

אין קפיץ שמושך אותנו קדימה או עוזר לנו לשלוט בדרך חזרה.

כדי שהתנועה לא תהפוך פשוט לנפילה אל המזרן, אנחנו צריכים לייצר התנגדות פנימית משלנו.

אותו דבר קורה ב־Single Leg Stretch, ב־Spine Stretch ובעצם כמעט לאורך כל הרפרטואר הקלאסי.

יש כל הזמן כוחות שפועלים לכיוונים מנוגדים: משהו מגיע קדימה ומשהו נשאר מאחור, רגל מתרחקת והמרכז ממשיך לאסוף, הגוף מתארך ובאותו זמן נשאר מחובר.

אפשר לקרוא לזה שליטה, אפשר לדבר על מרכז ואפשר להסביר את זה דרך אנטומיה.

אני אוהבת לפעמים לחשוב על זה כעל הקפיץ הפנימי שלנו.