האיש מאחורי השיטה והשיטה עצמה

למרות קשיים אלה ואלי בגלל, פילאטיס נמשך לעולם הגוף והתנועה והיה נחוש להתחזק. הוא למד דרך הטבע , החיות והספרות את התרבות היוונית המקדשת את הגוף, אמנויות לחימה ושיטות תנועה שונות. מגיל צעיר האמין כי בריאות הגוף קשורה ישירות לאיזון הנפש.

בגיל 18 החל לעבוד במבשלת בירה, שם התפרנס במשך קרוב לעשור. בהמשך עבר לאנגליה, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נחשב כאזרח גרמני אויב ונאסר במחנה מעצר במשך כחמש שנים.

במחנה שמעו על כישוריו הגופניים יוצאי הדופן והוא הועבר לשמש כאח, שם החל לטפל בפצועי מלחמה. כדי לסייע בשיקומם החל לפתח תרגילים על מנת לסייע לפצועים להחזיר את השליטה לגופם על אף המגבלות. בנוסף ,ג׳ו השתמש בכל האמצעים הדלים שעמדו לרשותו, מזרנים, קפיצים, מוטות ברזל, ידיות כידוני אופניים ועוד כדי לחבר למיטות הפצועים – וכך יצר את ההשראה הראשונה למכשירי הפילאטיס המוכרים לנו כיום.

חזרה לגרמניה והגירה לארה”ב

לאחר סיום המלחמה שוחרר פילאטיס ושב לגרמניה. הוא אימן שוטרים ותלמידים פרטיים וקרא לשיטתו החדשה “Contrology” – אומנות השליטה בגוף ובנפש.

כאשר צבא גרמני חדש החל להתהוות, הוצע לו לאמן את החיילים. פילאטיס סירב, מתוך התנגדות לאווירה הצבאית, וקיבל החלטה לעזוב את מולדתו.

בשנת 1926 היגר לניו יורק, כשבכיסו 500 דולר בלבד. במהלך המסע הכיר את קלרה, אחות במקצועה, שהפכה לימים אשתו ושותפתו המקצועית. תחילה עבד במכון אגרוף, ובהמשך פתחו יחד סטודיו קטן במנהטן.

הסטודיו הפך למרכז שוקק חיים – מתעמלים, ספורטאים ורקדנים הגיעו בהמוניהם ללמוד את שיטתו הייחודית.

פריחה, תלמידים ומורשת

בשנות ה־30 וה־40 התרחב הסטודיו של ג׳וזף וקלרה במנהטן והפך למוקד משיכה למאות מתרגלים מכל שכבות החברה הניו יורקית, שחקנים, זמרי אופרה, מתאגרפים, רקדנים ואנשי בוהמה. לא היה מדובר רק בחדר אימונים, אלא בבית שבו נוצרה קהילה חמה סביב רעיון משותף: גוף חזק ובריא, תודעה ממוקדת ומשמעת עצמית.

באותה תקופה הבלט המודרני צבר תאוצה עצומה בעיר. עם ההצלחה הגיעו גם פציעות– גב, ברכיים, מפרקים, שנחשבו אז כמעט בלתי הפיכות. רקדנים רבים פנו לפילאטיס לשיקום. הם גילו כי שיטתו לא רק מחזירה אותם לבמה, אלא אף משפרת את שליטתם בגוף. כך נוצר הקשר ההדוק בין עולם הריקוד לבין הפילאטיס, קשר שנשמר עד ימינו.

ג׳וזף נודע כמורה קשוח ובלתי מתפשר. הוא דרש מהתלמידים שלו דיוק, שליטה ונוכחות מלאה. אחת התמונות הידועות ביותר שלו היא כשהוא עומד על בטנה של זמרת האופרה רוברטה פיטרס, כדי להמחיש לה כיצד על שרירי הליבה לתמוך בגב.

עבורו, לא הייתה זו רק הדגמה, אלא דרך חיים: “כמה תנועות מעוצבות היטב, המבוצעות כהלכה ברצף מאוזן, שוות שעות של התעמלות מרושלת או עיוות מאולץ.”

במקביל, פילאטיס פרסם את ספריו החשובים

Your Health (שנות ה־30) – חיבור פילוסופי שמדגיש את חשיבות התנועה, הנשימה והאיזון בין גוף לנפש.

Return to Life through Contrology (שנות ה־40) – בו פירט את רפרטואר התרגילים הבסיסיים, לצד הוראות מדויקות לנשימה, חקר הגוף והקשר בין תודעה לאפקטיביות התרגול ואנחנו ממליצות לכן מאוד לרכוש אותו באנגלית דרך אמזון.

ג׳וזף האמין שתנועה היא מפתח לאושר ולבריאות. בעיניו, שיטת– Contrology יועדה לא רק לעיצוב וחיזוק הגוף, אלא גם ככלי להפחתת סבל קיומי בעולם שהיה מלא במלחמות, מחלות ואובדן.

ב־1967 נפטר ג׳וזף פילאטיס בגיל 83, והשאיר אחריו מורשת חיה. קלרה המשיכה לנהל את הסטודיו ולהעביר את התורה הלאה, כשהיא מוסיפה מגע אישי ורך יותר – עם דגש על זרימה, נשימה ותחושת רווחה כללית.

תלמידיהם הראשונים של ג׳ו וקלרה

הידועים בשם “The Elders” – היוו את הדור המייסד של מורי הפילאטיס ברחבי העולם. ביניהם: איב ג’נטרי, שהתפרסמה בזכות תרגילי ה־Fundamentals, רומנה קריזנובסקה, שעמדה בראש קורסי הכשרה רבים וניהלה יחד עם קלרה את הסטודיו במנהטן לאחר מותו של גו׳, לוליטה סאן מיגל, רון פלצ׳ר, קתי גרנט, ג׳יי גרימס מאחורני העדיות החיות ולימודי השיטה ותחתיו דור שלישי מרשים של מאמנים ידועים כיום בעולם ( מגייל, פרננדו, גלוריה ועוד) ואחרים. הם לקחו את עקרונות השיטה והפיצו אותם הלאה, כל אחד בדרכו, תוך שמירה על היסודות הקלאסיים.

כך, עוד בחייו של ג׳ו ובעיקר לאחר מותו, השיטה הפכה מאימון ניסיוני במרתף קטן בניו יורק לזרם עולמי מתפתח, שממשיך לגעת בחייהם של מיליוני אנשים.

מהתפשטות עולמית ועד PMA ולזכויות השיטה

בשנות ה־60 וה־90 החלה שיטת הפילאטיס לפרוץ מחוץ לגבולות ניו יורק, תחילה בקרב קהילות הרקדנים, אנשי בוהמה וסטודיו־יוגה, ובהמשך בקרב מוסדות ספורט, מועדוני כושר ובתי שיקום.

תפוצה זו ארכה נדבך תרבותי ועיצובי, מפגשים בין פילאטיס למחול מודרני, שיקום רפואי ומודעות הולכת וגוברת לבריאות גוף-נפש.

עם התרחבות הלימוד, הופיעו זרמים וגישות שונות, חלקם שמרו בקפדנות על הרפרטואר הקלאסי, אחרים שילבו חידושים, תרגילי ארכיון של ג׳ו ( תרגילים שג׳ו החליט להניח בצד ולא להכניס לתרגילים הרפרטואר הקלאסי לו ) ועד שינויים במכשור עצמו.

כל אחת ואחת יכל לעשות בה כרצונה, לפרק חלקים מן השיטה ולהחסיר אחרים, ללמד על המכשור אך לא לפי הרצפים ולפעמים גם ללא תרגילי פילאטיס מקוריים.

ככל שגדל הביקוש הלכה לאיבוד השיטה… קהל לקוחות מגוון וחדש ביקש להתנסות בה ולכן נעשו התאמות לפי קהל יעד ורעיונות טיפוליים משלימים.

מכיוון שג’וזף פילאטיס לא רשם פטנט על השיטה עצמה ובפועל מעולם לא פעל למניעת שימוש בשם, נפערה הזדמנות משפטית למחלוקת.

המשפט שפתח את הדרך לפילאטיס של היום

בחודש אוקטובר 2000 פסק בית משפט פדרלי במנהטן שבארצות הברית כי השם “Pilates” איננו סימן מסחרי בלעדי, אלא מונח שמתייחס לשיטת תרגול — בדומה ל־“יוגה” או “קרב מגע”.

בפסיקה נכתב כי מי שטען לבעלות על השם לא יכול למנוע מאחרים להשתמש בו, במיוחד כשבמהלך השנים המונח “Pilates” נטמע בשיח הציבורי כשם תנועה מתרחבת ללא בלעדיות.

החלטה זו פתחה “שערים” עבור מורים וסטודיואים שבמשך שנים נמנעו להשתמש בשם Pilates מתוך חשש לתביעות.

בעקבות התביעות והפסיקה, מועדוני הכושר וסטודיואים שוחררו מהלחץ המשפטי, והשם “Pilates” הפך לנחלת הקהל הרחב.

הפסיקה המשפטית אפשרה לשיטה להתפשט בקנה מידה עולמי, ומאז ועד היום פילאטיס נלמד ומיושם במאות זרמים ובאלפי סטודיואים.

בארץ ובעולם ניתן למצוא גם את הגישה הקלאסית, זו השומרת בקפידה על הרפרטואר המקורי כפי שג’וזף וקלרה פיתחו, וגם את הפילאטיס המודרני, המשלב ידע מעולמות של פיזיותרפיה, שיקום, מחול, ספורט ואימון עכשווי.

דווקא בזכות הפתיחות והגיוון, הפילאטיס הפך לשפה אוניברסלית של תנועה, שמחברת בין גוף לנפש, בין מסורת לחדשנות — ומוכיחה את עצמה שוב ושוב כבסיס לחיים בריאים, מאוזנים וחזקים.